הגנת הפרטיות היא הרבה יותר מאבטחת מידע
עודכן: 22 באוק׳
האירוע של מלי וליאל יהלומי הוא ייחודי וטעון רגשית. ובכל זאת, יש בו שיעור שמתאים לכל ארגון.
כשמדברים על הגנת הפרטיות, הדבר הראשון שרבים מהלקוחות שלי חושבים עליו בפגישה הראשונה הוא הגנת סייבר: חומות אש, הרשאות, הצפנה וגיבויים. כל אלה חשובים, אבל זה לא כל הסיפור. במקרה הזה לא מדובר בפריצה ולא בתקיפה.
מה החוק אומר
החוק עצמו מבהיר שהתחום רחב בהרבה מאבטחת מידע. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה דרכים רבות לפגוע בפרטיות, ורובן לא קשורות לטכנולוגיה מתקדמת:
פרסום תצלום של אדם בנסיבות שעלולות להשפילו
הפרה של חובת סודיות
שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה
פרסום עניין שנוגע לצנעת חייו האישיים
בנוסף, החוק קובע חובת סודיות אישית לכל מי שמידע הגיע אליו בתוקף תפקידו.
זה קורה בכל ארגון
פגיעה בפרטיות יכולה לקרות בכל ארגון רגיל ויומיומי, לא רק במשטרה: כשעובד מעביר צילום מסך, כשמישהו מעיין בתיק שלא צריך לגעת בו, כשמידע מועבר הלאה "בתום לב", כשנחשף משהו שלא היה אמור להיחשף, או כשמצלמים איפה שלא צריך או בלי להודיע.
את המטריה של הגנת הפרטיות צריך לנהל מההתחלה: באופן שבו אנחנו אוספים מידע, במטרות שלשמן אנחנו משתמשים בו, בשאלה מי רשאי להסתכל בו, במה שאנחנו מפרסמים ובמה שאנחנו עושים עם מידע שמגיע אלינו ואיך אנחנו מעבדים אותו. כל אחד מהשלבים האלה דורש בקרה: אמצעים טכנולוגיים, נהלים ברורים, הדרכה, ובעיקר תרבות ארגונית.
בשורה התחתונה
בדיקה אמיתית של הגנת הפרטיות בארגון דורשת הרבה יותר מצ'קליסט של אמצעי אבטחה. היא בודקת איך הארגון פועל בפועל, כלומר איך אנשים מתנהגים בו ולא רק מה מותקן במערכות.
האמור הוא על דעת הכותב ואינו מהווה ייעוץ משפטי.
תגובות